חורים ברשת

העידן המהיר של התקשורת החברתית הופך להיות מסוכן – יותר מכביש מהיר. והסכנה אינה רק לאנשים המשתמשים בכלים שמציעה אוטוסטראדת-המידע, אלא גם לאלה שמכוונים בה את התנועה כבר שנים- ומתחילים לחשוש מכך שתפקידם בסכנה.

בשנה האחרונה התעצמו הרשתות החברתיות כך שהחומרים שפרסמו בהם – קיבלו בתפוצתן הרחבה כינוים של מחלות כשהמונח ויראלי הופך לתופעה מדבקת להחריד- ומסתבר שאין מי שיכול להתחמק מהמידע המהיר והלא-תמיד מדויק, שמלווה לעיתים גם במראות שעליהם המציאו את המשפט: "אכן, תמונות קשות".

האצבע הקלה על המקלדת האמיתית או הוירטואלית, הפכה בתקופה הנוכחית למקבילה המודרנית אם תרצו או לא תרצו- למטהו של משה רבנו. כמו המטה- גם המסרון הקצר מכה בסלע, ויתכן שלכמה מכותבים יצאו מים מהעיניים.

הבעיה מחריפה כאשר וירוס המידע המופץ ברשת מתחלף במשהו מהיר יותר- שנולד מהלחמה של שתי מילים "העתק" והדבק" שמהם יצא- "העתבק" – כלומר ציטוט טקסט ממקור לא רשמי המכיל מידע שמחופש לרשמי, בשם מקור אלמוני כלשהו, שככל הנראה מרשה לכל מי שירצה לצטט אותו בלי שמו- וכידוע בעידן האינטרנט המהיר מדי, האומר דבר בלי שם אומרו- מביא דאגה לעולם.

קשה להעריך את מספרם המדויק של פרשיות מפוברקות ותרחישים דמיוניים יותר ממה שמאופסן בארכיון הכנסת- שהחלו מהערת אגב באחת הרשתות המהירות יותר מקליע רובה, שמקורן באדם תמים שלא תיאר לעצמו שבידיו המקלידות- הוא למעשה טוען רובה מרובה קנים, ויורה לכל הכיוונים בלי לדעת מי עשוי להיפגע מהדברים שכתב, מי יכול להיבהל עד סכנה בריאותית חלילה, ואיזה "בר-מזל" אומלל שנפל בחלקו להיכלל בפשקוויל המרושת- עשוי לאבד את דרכו הסלולה ולהידחק לשוליים, שם יאלץ לתפוס כותרת אחרת שיכולה להסיט מחייו הפרטיים את העין הציבורית- שבדרך כלל לא נעצמת אף-פעם.

ומה הסיבות בעצם לפרסומים המהירים ברשתות השונות- בלי בדיקה או אחריות, בלי טעם, בלי ריח, ולפעמים גם בלי לבדוק אחר-כך לאן זה התדרדר?

שכולם מחפשים קשר, מכנה משותף רחב, חברים קשובים- והסיבה הראשית- כל אדם רוצה להשמיע קול. במיוחד קול שנושא בשורה ראשונית ובלעדית. הבעיה העיקרית היא שאם אין כזו- אפשר בקלות רבה מדי להמציא אותה.

אין אישיות ציבורית בכירה שתסכים לבסס מסמך מכובד ורשמי- על שמועות אין גורם אלמוני כלשהו שישמח לפרסום בכל מחיר- אם המידע בא מהאוויר ואין גורם ביטחוני הממונה על דרך הישר שלא ישמח לסגור את הברז לבלון- אנושי המפיץ גזים רעילים לחלל האוויר.

הפערים שהיו פעם קטנים בין סבירות למציאות- הולכים ומצטמצמים ובעיני זה מפחיד. זה מפחיד כי בעידן הרשתות המהירות ופיתוח היכולת המדאיגה לדבר ולמסרן בו זמנית- כל אדם פשוט יכול בכיפוף קל של קצות אצבעותיו להיות השוטר, השופט והתליין. וכמובן שגם העיתונאי שמשתף את כל המידע עם חבריו שלא ממש יודעים לשמור סוד.

המציאות החדשה והמפחידה הזו, יוצרת עולם חלופי ואכזרי המקביל לעולמנו האמיתי- בו שולטת ללא עוררין מציאות המבטאת היטב את הפסוק החותם את ספר שופטים : "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים כא, כה)- אך עיון מהיר בפירוש מצודת דוד על פסוק זה, מלמד שלמרות שלא היה באותם ימים מלך בישראל, וכל אחד עשה הישר בעיניו, מכל מקום לא שלחו יד בנחלת בנימין… חמלו עליהם והניחו לנשארים את כל הנחלה. ומכאן למדנו משהו שחסר מאד ברשת חברתית: חמלה!

הדבר שהופך את הזירה המרושתת למלאת-חורים, בורות, מהמורות ואבני-נגף מכשילים הינו היעדר מוחלט של חמלה הנובע בעיקר משאיפה חסרת מעצורים להביע דעה במהירות. אם כל אחד מהנופלים ברשת- היה מציב שלט עצור קטן לעצמו רגע לפני שהוא לוחץ שלח- ומחייב את עצמו להבין שלמרות שאין כיום מלך בשר ודם- יש תמיד מלך מלכי המלכים- אולי היה אותו שליח להפצת פרשת השבוע בגרסת החול בעיניים- מבין לרגע את המשנה החשובה באבות: "דע מה למעלה ממך: עין רואה, ואוזן שומעת- וכל מעשיך בספר נכתבין"- אך כנראה שהיום, לפחות בעולם המהיר הזה- הספר הפך למסך- וצנעת הפרט לנחלת הכלל.

הנתון המדאיג ביותר שאפשר לקחת מהשבוע האחרון בו עסקו רוב אזרחי ישראל בכל אתר- לא בעתיד המדינה ובסוגיות שברומו של אולם בית המדרש- אלא בבתים של מישהו אחר- הוא שלכל אדם יש את הצורך להביע את דעתו גם אם היא מבוססת על שמועות מפוקפקות, ובכך בקלות רבה מדי כל אדם יכול להיות עיתונאי מטעם עצמו ומעצמת תקשורת חופשית, משולחת רסן, נטולת ביקורת עצמית, תחושת אחריות ודאגה לשמו הטוב של אדם אחר- ובעולם כזה שבו כל הגדרות יכולים להיחצות בקלילות ללא מחסומים ובסיוע מצלמות, האפשרות המבהילה לביטול הצורך בעיתונות מאוזנת ואחראית- צוברת אהדה מיום ליום.

אז נכון שכל אחד יכול לחשוף פרשה מזעזעת על נבחר ציבור או סתם איש משפחה מוסרי בהינף יד ובפרסום ראשון ובלעדי. אבל זה שאתה יכול- לא בהכרח אומר שאתה חייב. וכשהכוח בידיים של כולנו- האחריות שבאה איתו מוטלת על כל אחד, בכל מקום וזמן, ואפילו כשמדובר ב-"גורם בכיר, העתבק".

הערה לסיום: הטור השבוע- שעסק בין היתר ביכולתו של כל אדם להיות עיתונאי- מוקדש לזכר ולע"נ אורי אורבך שהציע לי לכתוב בכל מקום ואתר- כדי להביא לידי ביטוי את המתנה שקבלתי מהקב"ה- ובזכות אותה עצה טובה לא ויתרתי על הגשמת החלום ובס"ד יש לי כיום חלק קטן וצנוע ברדיו קול-חי שאורי אורבך היה ממייסדיו.

רוצים לבקר את מבקר המדינה? שלחו דוא"ל ל- [email protected]